דורון קורן - חוגי תנ"ך

אני חילוני - אבל מאמין לגמרי באלוהים. באלוהים המסופר בתנ"ך והקיים בחיינו. נקודת המוצא שלי לכן איננה רבנית-מצוותית וגם לא אתאיסטית-אקדמית, אלא כזו הניגשת באהבה ובענווה, בסקרנות עצומה ובחופש פרשני אל הטקסט הספרותי הגדול ביותר.

הקסם מתחיל במילים עצמן, בעברית המושלמת של התנ"ך, וניכרים דברי אמת קודם כל על פי הסגנון. וכמי שבא מביקורת הספרות אני גם יודע טוב מאוד את מה שחז"ל אמרו כבר מזמן: המילים תמיד נתונות לפירוש חדש ולהבנות חדשות, והרוח פתוחה. הפוך בה והפוך בה דכולא בה. לכן, גם בקריאת התנ"ך אין מה להיצמד לפרשנות הרבנית-הלכתית, שהתיישנה ברובה, אלא ללכת עם החיים ועם המילים (בניגוד ל"הלכה" שהפסיקה ללכת).

אין מה להשוות. תקראו פסוק מהתנ"ך, ותקראו משפט מהגמרא, ותראו את ההבדל. התנ"ך נכתב כולו בהשראה אלוהית, והעברית המושלמת שלו היא הסימן הראשון והמיידי לכך.  עצם התענוג הגדול שמעוררת הקריאה בתנ"ך - הוא הסימן.

 בתמצית, יש שני הבדלים: הראשון, שבארון הספרים היהודי שלי - התנ"ך זוהר מעל כל ספר אחר שהוא (גמרא, אגדה, קבלה), כי באמת אין מה להשוות, עם כל החוכמה והיופי הגדולים (לצד לא מעט שטויות) שניתן למצוא בפרקי תלמוד ואגדה למיניהם. אבל העובדה היא שברבות ממסגרות הלימוד של "ארון הספרים" היום הדגש הוא על ספרות חז"ל דווקא.

ההבדל השני הוא, שאני קורא את התנ"ך מתוך אמונה וענווה וניסיון להבין, לא מתוך ניסיון חשדני לבדוק איפה "הסופר המקראי" (מונח אווילי לגמרי) עושה עלינו מניפולציות, ולא מתוך ניסיון להנמיך ולשטח את הדמויות המקראיות כדי לעשות אותן "אנושיות" ו"בגובה העיניים". דוד המלך או אברהם או שמואל היו אנשים גדולים שפעלו בהשראה אלוהית, והם גם היו אנשים מורכבים, עמוקים, בעלי סתירות, אנושיים בהחלט. כדי להבין את חטאיה וטעויותיה של דמות מסוימת, כדי להתמודד עם קשיים ותמיהות שהיא מעוררת, אין צורך להנמיך את קומתה.