שני עוברים

בתוך בטנה של אם מדברים ביניהם שני עוברים תאומים, אחד אני ואחד אתה.

אתה: אחי, האם גם אתה מאמין בחיים לאחר הלידה?
אני: כן, בוודאי. ברור שקיימים חיים לאחר הלידה. אנחנו כאן רק כדי להתחזק
ולצבור כוחות לקראת החיים האמיתיים שמחכים לנו שם. כך אמרו לנו.

אתה: איזה שטויות, אין חיים לאחר הלידה. הלידה זה הסוף. אתה יכול
לדמיין לעצמך איך נראים החיים שם?
אני: אני לא יודע בדיוק את כל הפרטים, אבל אני מאמין שיש שם יותר אור,
שנלך על רגלינו ונאכל עם הפה. הרבה דברים יהיו שונים.

אתה: אלו קשקושים. זה בלתי אפשרי שנוכל ללכת עצמאית ושנאכל עם הפה. זה
ממש מצחיק, הרי יש לנו חבל טבור כדי לאכול! ברור לי שהחיים שלנו תלויים
בחבל הטבור, ושהם קצרים מאוד. אלו העובדות, אפשר למשש אותן. חבל שתחיה
באשליות.
אני: אני בטוח שאפשר לחיות גם מחוץ לרחם, אבל אלו הם חיים בהחלט שונים
מהחיים כאן. אפשר רק לדמיין איך זה יהיה, אבל זה יהיה. הרבה עוברים
מאמינים בזה, וקשה להניח שכולם טועים.

אתה: אבל אף אחד לא חזר משם בשביל לספר לנו מכלי ראשון. רוב העוברים
לא מאמינים לזה, ובצדק. ההגיון מחייב שהחיים מסתיימים בלידה, ושעד אז
חיים בתוך חושך אחד גדול. זה מה שיש.
אני: לא לא. אני לא יודע איך בדיוק ייראו החיים בחוץ, אבל אני יודע
שאנחנו נראה סוף סוף את אמא שלנו, והיא תדאג לנו.

אתה: אמא? אתה מאמין ב"אמא"? אז איפה היא נמצאת?? למה לא רואים אותה
ולא מרגישים אותה?? עזוב, זה סתם סיפורים. אתה נשמע רציני, איך אתה מאמין
בשטויות האלו? אני מאמין רק בעובדות.
אני: זה לא נכון. אני בפירוש מאמין שהיא נמצאת, שאנחנו נמצאים בתוכה,
שהיא מקיפה אותנו ושומרת עלינו. בזכותה אנחנו זזים וחיים, בלעדיה אנחנו
לא יכולים להתקיים אפילו רגע אחד.

אתה: שוב קשקושים. אני לא רואה שום אמא, ומובן מאליו שהיא לא קיימת.
אני: אני לא מסכים אתך. אתה לא שם לב שכאשר הכל רגוע, כשמתרכזים
ומקשיבים, אפשר לשמוע אותה? אפשר לחוש שהיא חושבת עלינו, שהיא דואגת לנו,
ואפילו לפעמים להרגיש שהיא מלטפת אותנו? תפתח את העיניים, תתחיל לשים לב!
אני מאמין באמונה שלמה שגם עכשיו יש לנו אמא, ושלאחר הלידה היא תחבק
אותנו, ושאז יתחילו החיים האמיתיים שלנו.


ואתה?...