ההיסטוריה של הרפואה העממית ­צמחית ועקרונותי
השימוש בצמחים לריפוי מחלות שונות ומשונות נהוג כבר משחר ההיסטוריה האנושית. האדם הקדמון ידע, כנראה מהנסיון שרכש בחייו ומהסתכלות בטבע בבעלי ­חיים, כיצד להשתמש בצמחים לריפוי מחלות, ובאיזה צמחים להשתמש.
אפשר להניח שהאדם הקדמון למד את השימוש בצמחים לצורכי רפואה מבעלי­החיים, שכן ידוע שבעלי­חיים רבים משתמשים בצמחים לריפוי מחלותיהם. כל אחד יודע, שכאשר כלבו חש בבטנו או משלשל, הוא מפסיק לאכול ומתחיל לאכול עשבים שונים הנקרים בדרכו. בדרך כלל הוא אוכל בהזדמנות זו צמחים חד­שנתיים ירוקים.
אמנות איסוף צמחי הרפואה היא אחד המקצועות הרפואיים הקדומים בהיסטוריה. יש לשער שבתחילה לא היה הבדל גדול בין איסוף צמחים לצורכי מאכל לבין איסוף צמחים לצורכי ריפוי,וזאת משום שמלכתחילה היה עיקר מזונו של האדם צמחי ממילא.אולם מכיוון שכבר משחר ההיסטוריה החל האדם לסבול ממחלות שונות, הרי שסביר להניח שהוא החל לגלות ערך רפואי בצמחים שונים בדרך של ניסוי וטעייה. מהר מאוד הפך העניין לעיסוקם של אנשים מסוימים בלבד ­ אלה שלמדו תורה זו טוב יותר מאחרים.
איש הרפואה עסק גם בכשפים ובטקסים מאגיים שונים, והיה אמור להיות קרוב לעולם הרוחות ולנסתר. סגולות אלו העניקו למרפא מעמד מועדף וכוחות דמוניים, שאמורים היו להתגבר על מחלות. איש זה אמור היה להיות גם בעל השפעה על הרוחות הרעות שפלשו לגופו של החולה.
בתחילה, במקביל לרופאי האליל הללו, נעשה ליקוט הצמחים והכנת התרופות על­ידי הנשים. אחר­כך על­ידי הרופאים, ולבסוף על­ידי מומחים לליקוט צמחי רפואה, שהביאו את הצמחים הללו אל הרופאים, שהכינו מהם את התרופות. בתקופות הקדומות הרופא היה גם הרוקח.
העדות הקדומה ביותר שנמצאה עד היום, לשימוש בצמחי רפואה על­ידי האדם הקדמון, היא בחפירות בכפר שנידר בעירק. באתר קבורה מלפני 60,000 שנים נמצאו שרידי אבקנים של צמחים מהאזור. מתוך שמונת המינים שנמצאו שם, 7 היו של צמחים הידועים באזור זה כצמחי רפואה:אכילאה, נטופית, כדן, סביון, דרדר ושרביטן.
לדעת החוקרים ממצאים אלה מצביעים על כך, שכבר בתקופה קדומה כל­כך היה לאדם ידע כיצד להשתמש בצמחי הרפואה ובאיזה צמחים להשתמש.
במקסיקו, במקומות מגורים מלפני 8,000 שנה, נמצאו שרידים של הקקטוס פיוטה, שמשמש כצמח הגורם להזיות וכצמח מרפא .שימש ומשמש לאינדיאנים כתרופה לסוגים שונים של חתכים ופצעים. בזמן האחרון נמצאה בו גם פעילות אנטיביוטית.
בפרו נמצאו בקברים לפני 4,500 שנה ויותר, שקים שהיו מיועדים לעלי קוקה, ששימשו ללעיסה. האינדיאנים בכל דרום­אמריקה, בתקופה לפני הספרדים, נהגו ללעוס עלים אלה כדי להיכנס למצב של הזיות.
בסין נמצאו כתבי­יד עתיקים מהאלף השלישי לפנה”ס, כלומר לפני כ­5,000 שנה, בהם כלולים מאות שמות של צמחים המשמשים כצמחי רפואה. באחד מה”ספרים” מוזכר תה מיוחד, שמפיקים מצמח מטפס חסר עלים בשם מה­הואנג,שהינו יעיל מאוד כנגד מחלות ריאה למיניהן. באותו ספר נאמר, שתה זה מרפא מחלות נשימה, מרגיע שיעולים, מזרז את מחזור הדם ומוריד חום. היום אנו יודעים, שהצמח הוא השרביטן. ואכן, נמצא בו חומר האפדרין, היעיל מאוד נגד מחלות אסטמה, אלרגיות ושפעת.
הסינים הם גם הראשונים שגילו לדעתם את הקשר בין צורתו של הצמח לבין יכולת הריפוי שלו: לפי דעתם, חלקיו העליונים של הצמח טובים תמיד לריפוי האיברים העליונים של הגוף.הגבעול טוב לריפוי החלק האמצעי של הגוף, ואילו השורש שימש לריפוי מחלות הרגלים.
התרופיון הפרמקופיה ­ רשימת התרופות הטיבטית חוברה, לפי האגדה, על­ידי בודהא בכבודו ובעצמו, והיא מכילה מאות סוגי צמחים המשמשים ברפואה. בראשיתה כתוב בזו הלשון: ”הכל בטבע יפה לרפואה. אם נתבונן בטבע כרופא המחפש חומרי רפואה, ניווכח שאנו חיים בעולם של תרופות”.
בהודו היו מסורות של רפואה עממית כבר משנת 1,500 לפנה”ס. במשך זמן רב עברו מסורות אלה מאב לבנו כתורה שבעל­פה, עד שנכתבו בפואמות הקדושות, הנקראות Vedas. הודו היתה מקור השפעה על תרבויות רבות, ובעיקר על התרבות המצרית, שפיתחה את השימוש בצמחי רפואה לדרגת מדע מפותח. המצרים השפיעו על היוונים, ודרכם חדרה כל התרבות הרפואית הזאת אל הרפואה העממית האירופית.
הצמח החשוב ביותר, שהרפואה ההודית תרמה, הוא הראוולפיה "שורש הנחש", שבמשך כ­4,000 שנה שימש תרופה כנגד הכשות נחשים, הפרעות נפשיות ואפילפסיה.מעניין שבלי דעת קישרו בהודו את ארס הנחשים להשפעות על מערכת העצבים ­ מה שהיום המדע המודרני אכן יודע לאשר. היום מפיקים מצמח הרוולפיה חומר בשם רספרין, המשמש ברפואה המודרנית כחומר מרגיע ומוריד לחץ דם גבוה.
גם בבבל, בשומר ובאשור, פרח מדע הרפואה, ובחפירות רבות במקומות אלה נמצאו לוחות חימר רבים ועליהם רשימות העוסקות ברפואת צמחים. אפילו בקובץ חוקי חמורבי המפורסמים 1728 לפנה”ס, מופיעים מספר צמחים המוזכרים כצמחי רפואה: כסיה מדברית, שכרון, שוש קרח, לענה ועוד...
באשור הקדומה כתבו ממש פרמקופיות "ספרי תרופות", רובם ככולם מצמחים. ידועות היום כ­400 ’תרופות’ שהאשורים רשמו בלוחות הללו, כאשר רובם הגדול ממקורות צמחיים. בין התרופות הנפוצות נמצאו שרף אורנים- ששימש לריפוי חיצוני ולעיסוי שרירים, וכן לריפוי מחלות כליה וכבד, הפרג- שידעו על התכונות הנרקוטיות שלו, והדודא-ששימש בעיקר כאפרודיזיאק ­ צמח מעורר תשוקה מינית. יש להדגיש ולומר, שהאשורים והבבלים השתמשו גם ברפואות באופן תכליתי וללא טקסים מאגיים, כלומר הם הבינו את ההבדל בין רפואה מאגית לרפואה מעשית­אמיתית.
התרבות הקדומה, ששיכללה רפואה זו לכלל מדע אמפירי­רציונלי, היתה התרבות המצרית הקדומה. בפפירוסים המצריים מוצאים מרשמים רפואיים, בהם מצויינים הרכיבים השונים של התרופה ומינון הנחוץ לכל תרופה ותרופה.
המסמך הרפואי העתיק ביותר המצוי בידינו, גם הוא ממצרים: זהו פפירוס אברס על­שם המדען ג’ורג’ אברס שפענח אותו, שנמצא במאה ה­19 בעיר תבס. מקורו במאה ה­16 לפנה”ס, והוא מכיל 877 מרשמים ורפואות, ביניהם: קנביס, אופיום, מור ולבונה, שמן קיקיון, שומר, שמן פשתן, קורנית, עץ הכופר וחינה. כך למשל, מומלץ בפפירוס זה לטפל בהתקרחות אצל האשה על­ידי כתישה של זרעי קיקיון ובלילתם בשמן לפני המריחה על ראש האשה המתקרחת. במצרים ייחסו גם לרפואה הצמחית הזאת חשיבות מיוחדת, ובחלק מהצמחים ראו ממש אלים או מעשי אלים, ואף בנו להם מקדשים מיוחדים .למשל לחצב ­ שהיה ידוע כבר אז כצמח רפואי ממדרגה ראשונה ­ ייחסו תכונות אלוהיות ואף בנו לו מקדש מיוחד.

להזמנת מוצרי הטבע של מרפא הבושם:04-9952122