|
אני מזמין אתכם למפגש עם המופלא בספרים - התנ"ך.
נקרא ונדבר על מבחר מן הסיפורים, הנבואות ופסוקי החוכמה, בגישה חופשית וחדשה.
וגם:
מה חולה במערכת החינוך שלנו - הרצאה המבוססת על המאמר ב"הארץ" (ראו קישור).
סדנאות ספרות (ראו פירוט).
טל' להזמנה: 052-3297749
דוא"ל: marvak@bezeqint.net
* * *
כמה פתיחות של מאמרים המופיעים באתר ובקישורים
על שאול:
היו לו את כל הנתונים, לשאול המלך. הוא נבחר ישירות על ידי אלוהים למלך הראשון בישראל, הוא היה הטוב באנשים ("ואין איש מבני ישראל טוב ממנו"), ואלוהים עצמו נגע בליבו - "ויהפוך לו אלוהים לב אחר" - ואז כזכור הוא החל מתנבא. בפעולתו הראשונה כמלך הוא מארגן בתעוזה את העם למלחמה בנחש העמוני, כאשר חוכמת הלב החדש שלו מתבטאת בתגובה הרגשית המדויקת, בכעס על הטלת הטרור של נחש, שתבע לנקר עין לאנשי יבש גלעד גם לאחר שנכנעו לו. העם שומע, נבהל ובוכה. לא שאול. "ותצלח רוח אלוהים על שאול כשומעו את הדברים האלה וייחר אפו מאוד". אחרי הניצחון עורך העם חגיגה, "וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל".
זו היתה תחילת דרכו. הצלחה גדולה. אלא שבהמשך הכל הולך ומתקלקל, הולך ונכשל. האם זה היה משהו באופיו? או אולי משהו בהתנגדותו של שמואל הנביא למלוכה?
ואיך ייתכן שמישהו שנבחר והוכשר למלך בידי אלוהים - נכשל בתפקידו?
על הסערה סביב שיר של יונה וולך
הפיכתה של יונה וולך לאייקון הומואי – אפרופו הוויכוח שסער לאחרונה בעניין הוראת שירה "אתה חברה שלי" - מבוססת על טעות פשוטה בקריאת השיר, והטענה שכדאי ללמד בתיכון את השיר הזה ואת שיריה המיניים בכלל - מבוססת על טעות חינוכית מסוימת.
העובדה שיונה וולך דיברה בחלק משיריה בלשון זכר היא שהובילה לאותה טעות נפוצה לגביה – זו המזהה אותה כדו-מינית. אבל ממש אין קשר בין הדיבור הרב-קולי של וולך בשיריה (היא כזכור כתבה לעיתים גם בלשון רבים - "והיינו כמטורפים כל הלילה שאגו בנו אריות") - לבין העמדה היסודית והעקרונית שלה נגד ערבוב המינים בחיי האהבה והרגש עצמם.
וולך, נזכיר, היא זו שכתבה את השיר "גבר לא גבר אשה לא אשה" (בספר "צורות"), היוצא נגד ערבוב הזהויות המיניות, אשר מרדד את החושניות הטבעית ואת עומק האהבה: "הפְּנים נושר/ מאבדים את הַ/ פָּנים/ גבר לא גבר/ אשה לא אשה/ בַּפָנים רגש מת/ באיברי מין/ התחושה". כלומר, התחושה היא רק גופנית, בלי עומק רגשי המוחש בִּפנים והניכר בפָּנים.
על "שבע אמהות" ליוכי ברנדס
בניגוד ל"מלכים ג" הפשטני והגרוע במיוחד, "שבע אימהות" הוא קובץ מאמרים אינטליגנטים, דיבוריים, מעניינים מאוד, העוסק בכמה מנשות התנ"ך, עם איזו התרסה תקיפה נגד ההתנכלות לנשים וקיפוחן בתקופת התנ"ך. אבל בולטת בו גם חולשת ההבנה של ברנדס, הנובעת מכך שהיא אינה מפסיקה להתייחס אל התנ"ך כטקסט מניפולטיבי גברי. ברנדס לא מאמינה לכנות ולדיוק של הדיווח התנ"כי. שוב ושוב מתעורר הרושם כי אלוהים התנ"כי שאיתו היא מתפלמסת בחשדנות ובכעס הוא בעצם הרבנות החרדית החשוכה והשוביניסטית בעולם שאותו נטשה, ושעדיין לא נטש אותה.
אלא שזה ממש לא אותו הדבר. אלוהים הוא לא דוס, והתנ"ך הפלאי – עם כל חלקיו המצוותיים הנכונים לזמנם, ועם כל קיפוח הנשים וקטל המלחמות האופייניים לתקופה וכו' – איננו שולחן-ערוך רבני אלא טקסט אנושי פתוח במהותו ("כי חסד חפצתי ולא זבח"). וכותבי התנ"ך (משה, יהושע, שמואל, דוד, שלמה, הנביאים וגו'), שדיברו כולם בהשראה אלוהית, אינם מזייפים ואינם מדברים בכפל-לשון מניפולטיבי: הדבר ניכר קודם כל בעברית המושלמת, בסגנון המופלא. ניכרים דברי אמת. ברנדס מחמיצה כאן משהו בסיסי לגמרי.
"בן החמאס": בגידה על רקע מוסרי
מה שהופך למרתק את "בן החמאס", סיפורו של הסייען הפלסטיני המופלא מסעב יוסף, הם לא רק הגילויים מלב הטרור והברקות הריגול השב"כיות, אלא גם סיפור התקוממותו המצפונית כנגד האיסלם האלים. יוּסף, בנו של מנהיג החמאס בגדה אשר היה למרגל החשוב ביותר שהפעיל השב"כ, הוא האיש שרבים מאיתנו חייבים לו בלי שיידעו את חייהם, בזכות הפיגועים הקטלניים שמנע ורבי-המחבלים שהסגיר (מרואן ברגותי הוא אחד מהם).
אבל זהו קודם כל ספר עם משחקי ריגול מתוחכמים, שהקורא מתוודע אליהם הפעם דווקא מהצד היוזם והמפתיע. השב"כ - ובעיקר איש הקשר החכם מאוד והאנושי מאוד (אנושיות היא חלק מחוכמת הריגול) של יוּסף, המכונה לואַיי - מתגלה כאן בכמה משיאי הנועזות והיצירתיות שלו.
להדפיס
|
